מלחמת היהודים · פרק א׳, קס״ז

ח. לדברים האלה התחלחל הורדוס מאד, עד כי לא מצא עז בנפשו לפרסם את דברי העדים האלה, רק שלח מרגלים יומם ולילה לחקור את כל הדברים הנעשים והמדֻבּרים ואת האנשים החשודים הסגיר תכף להורגים. וחצר המלך מלא שערורה נוראה, כי מכעס או משנאה הלך כל איש רכיל ברעהו, ורבים מצאו חפצם בחמת המלך המשַׁכּלת להנקם מאנשי עברתם. וכל דבר שקר נאמן מיד, והעֹנש בא סמוך לדִבּה חיש מהר. ויש אשר נאשם איש מיד אחרי ענותו רעה בחברו, ויחד עם האיש, אשר גלה את אשמתו, הובל גם הוא לטבח. כי פחד המלך לנפשו מאד ולא נתן לחקור ולדרוש, ורגזו תקף עליו, עד אשר לא עצר כח להביט במנוחה אל פני האנשים הנקיים מאשם, וגם על אוהביו הקרובים היתה ידו נטויה. על רבים מהם אסר לבוא בשער המלך והוכיח בדברים קשים את האנשים, אשר לא מלָאוֹ לבו ליסרם ביד רמה. בקרב הרעה אשר קמה על אלכסנדרוס נוסדו עליו אנטיפטרוס וקרוביו לאגֻדה אחת [להבאיש את ריחו בעיני אביו] ולא היה דבַר דִבּה אשר נבצר מהם. והמלך נבהל מאד מתעתועי אנטיפטרוס ומכזביו, עד אשר נדמה בעיניו, כי אלכסנדרוס עומד עליו בחרב שלופה להרגהו. על־כן צוה לתפוש אותו פתאם ולאסרו בנחֻשתים, ואת אוהביו עִנה להוציא מפיהם דבר. רבים מהם נשאו את יסוריהם במנוחה ומתו מבלי להעיד דבר־שקר, אבל נמצאו בקרבם אנשים, אשר עיפה נפשם מרֹב מכאוביהם וענו שקר באלכסנדרוס ובאריסטובולוס, כי הם זוממים לנפש המלך ומחכים לשעת הכֹּשר להמית אותו בעת הציד ולברוח אחרי־כן אל רומא. אמנם כַּחש הדברים ענה בפניהם, כי רק באֹנס נזרקו מפי העדים, אך המלך האמין להם בנפש חפצה, כי מצא לו כסות עינים להצדיק את מאסר בנו ולהראות כי לא עבר על חֻקי הצדק.