מלחמת היהודים · פרק א׳, קנ״ז

ג. הורדוס סחב אחריו את אלכסנדרוס אל רומא והתאונן עליו באזני הקיסר, כי התנכל להמיתו ברעל. בקֹשי מצא אלכסנדרוס כֹּח לשפוך את יגונו, בהכירו כי הקיסר הוא שופט נבון, המיטיב לבחון את לב אנטיפטרוס וגם חכם במשפטו מהורדוס. על־כן הצניע לכת ולא גלה על עונות אביו, אולם הפר בחזקת־היד את כל הדִבּה הרעה אשר הוציא עליו. וגם נקה מאשם את אחיו, אשר נמצא אתו יחד בצרה, ואחרי־כן התאונן על מזמת אנטיפטרוס הרעה ועל החרפה אשר נעשתה לו ולאחיו. הוא בטח בבֹר לבבו, וגם כח מליצתו היה לו לעזרה, כי היה מפליא לדבר מאד. וכאשר קרא אלכסנדרוס באחרית דבריו, כי טוב לו ולאחיו למות בידי אביהם, אחרי שהטיל עליהם אשמה אשר כזו, העיר את חמלת כל העומדים שם, עד אשר זלגו עיניהם דמעות, וגם מצא חן בעיני הקיסר מאד, והוא העביר מעליהם את כל דברי האשמה והקים שלום ביניהם ובין הורדוס והִתְנָה אתם, כי ישמעו לקול אביהם לכל אשר יצום, ולו המשפט לתת את מלכותו לנחלה לבנו הטוב בעיניו.