מלחמת היהודים · פרק א׳, קמ״ב

ו. ואף כי טבע המקום היה לו לשטן במעשהו, נלחם עם המעצורים הקשים וגם יכול להם, והקים בנין מֻצק, אשר לא עצר הים כח להרסו, וכלל אותו ביפיו כמעשה הדבר אשר יעשה בלי עמל ויגיעה רבה. הנה כבר דברנו, כי קבע הורדוס את גדל הנמל במדה ושלשל אבנים בעֹמק עשרים חבל לתוך הים, ולרב האבנים היה אֹרך חמשים רגל וקומתן תשע רגלים ורחבן עשר רגלים, ואבנים אחדות גדלו עוד במדתן מאלה. וכאשר נסתם פי המצולה, צוה הורדוס להרחיב את חלק הסכר העולה מתוך המים עד מאתים רגל. ועל מאת הרגל החיצונות הקים שתות לעצור את שטף גלי הים, והחלק הזה בקרא בשם ״פרוֹקֻמִיָה״ (עוצר הגלים), והחלק הנשאר היה ליסוד חומת־אבנים, המקיפה את הנמל. ובחומה התנוססו מגדלים גבוהים והגדול ביניהם ביפיו נקרא דרוּסִיוֹן, כשם הבן החורג לקיסר (דרוסוּס).