מלחמת היהודים · פרק א׳, קל״ו

ד. ואחרי האַקטְיַדה הראשונה הוסיף הקיסר על מלכות הורדוס את חבל הארץ הנקרא טרַכוֹן. (חבל ארגֹב) וגם את ארץ הבשן הקרובה אליו ואת ארץ חַוְרָן, וזאת סבת הדבר: זֶנּוֹדוֹרוֹס החוכר את נחלת לִיסַנִּיס לא חדל לשלוח את השודדים מחבל ארגֹב על יושבי דמשק, ובני העיר ברחו אל וַרוֹן הנציב אשר בסוריה וחִלו את פניו להודיע את הקיסר על־דבר מצוקותיהם. וכאשר שמע הקיסר את הדבר שלח פקֻדה לבער את השודדים מן הארץ. וַרוֹן עלה עליהם עם צבאותיו וטהר את הארץ מהאנשים האלה ולקח אותה מזֶנּוֹדוֹרוֹס, ואחרי זמן פחד הקיסר, פן תֵּהפך הארץ עוד הפעם לקן השודדים הפושטים על דמשק, ומסר אותה בידי הורדוס. וכאשר בקר הקיסר בפעם השניה את האפַרכיה (נציבות סוריה) בשנת עשר [למלכותו] הקים את הורדוס לנגיד־ראש (אפיטרופוס, מפקח) בכל ארץ סוריה, עד כי לא יכלו נציבי הרומאים לשלוט בארץ מבלי שאל בעצתו. ואחרי מות זֶנּוֹדוֹרוֹס נתן הקיסר להורדוס גם את כל הארץ אשר בין טרכון ובין ארץ הגליל (הגולן). ועוד גדול מכל הכבוד הזה היה בעיני הורדוס הדבר, כי אותו אהב הקיסר מכל האנשים אחרי אגריפס, ובעיני אגריפס יקר מכל האנשים זולת הקיסר. וכאשר הגיע המלך למרום הצלחתו, גדלה ועצמה רוחו הנדיבה והוא נשא את נפשו הגדולה אל מעשי הצדקה.