ג. זמן קצר אחרי הפֻּרענות הזאת בא הורדוס בראש חיל־עזר, אך עבר את המועד. ואמנם סבת המגפה הזאת היתה, כי המרו שרי־החילים את פיו: הן לולא התחוללה המלחמה פתאם, כי אז לא מצא לו אתיניון שעת־הכשר למלא את מזמתו הרעה. הורדוס מהר לעשות נקמה בערבים ופשט על ארצם כפעם בפעם וכה יסר אותם על נצחונם האחד פעמים הרבה. אולם בעוד הוא לוקח נקמה מאויביו, והנה נוספה לו פרענות חדשה, שבאה בידי שמים. כי בשנה השביעית למלכותו בעצם ימי מלחמת אקטיום רגזה ארץ יהודה תחתיה בראשית האביב והמיתה בהמה לאין־מספר, וגם שלֹשים אלף איש נהרגו. אמנם לצבא לא אֻנה כל רע, כי חנה בשדה, אך השמועה, אשר דרכה להפליג בדברי הנוראות, הגיעה אל מערכות הערבים והוסיפה להם אֹמץ. הם חשבו, כי נהפכה כל ארץ יהודה, ואמרו בלבם לרשת את הארץ הריקה מאין יושב, ומהרו לפשוט עליה ולפני צאתם זבחו לאלהיהם את צירי היהודים אשד נמצאו בתוכם. המון היהודים נבהל מפני המלחמה העתידה, כי לא קמה בו עוד רוח מעֹצם הפגעים, אשר התגלגלו עליו זה אחר זה, והורדוס אסף את אנשי־חילו ונִסה לחזק את רוחם, בדברו אליהם לאמר:
מלחמת היהודים · פרק א׳, קכ״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · The Jewish Wars, trans. Y.N. Simhoni, Warsaw, 1923
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מלחמת היהודים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.