מלחמת היהודים · פרק א׳, קי״ח

ו. ומדי יום ביומו נהרו אליו המונים רבים מהיהודים היושבים ביריחו ובשאר מקומות הארץ. אלה עברו אליו משנאתם את אנטיגנוס ואלה לשמע :תהלת נצחונותיו ורבים באו אליו מאהבתם לתמורות מבלי דעת וחשבון. והנה נפש הורדוס נכספה להתנגח עם אויביו על שדה המלחמה וגם אנשי פפוס יצאו לקרב בחפץ־לב, כי לא חתו מגבורת חיל הורדוס ולא נבהלו מעז רוחו. וכאשר יצאו שתי המערכות לקרב, החזיקו אגפי צבא אנטיגנוס מעמד זמן־מה, אבל הורדוס חרף את נפשו, כי זֵכר אחיו הנהרג עורר אותו לעשות חיל, ונלחם בחמת גבורה, כאלו עמד לנֹכח רוצחי אחיו לשלם להם כגמול ידיהם, והתגבר על־נקלה על האגף העומד ממולו, ואחרי־כן פנה גם אל חלקי צבא השונא, אשר התעודד במערכה, והדף אותו ורדף אחריו בלי הרף. המטבֵּח היה נורא, כי אנשי חיל אנטיגנוס נדחפו כלם אל הכפר, אשר ממנו יצאו לקרב, והורדוס הציק למאסף אשר להם והֵצר את צעדיהם והמית אנשים לאיך־מספר, ואחרי־כן הרס אל הכפר עם האויבים יחדו, וכל בית היה שם מלא אנשי צבא מזֻיּנים עד אפס מקום וגם הגגות היו מכֻסים המונות אנשי מלחמה. ואחרי אשר התגבר הורדוס על העומדים בחוצות צוה להרוס את הבתים ולהוציא את הפליטים ממחבואיהם, והמית המונות צפופים, בהפילו עליהם את קורות הבתים, ואת הנמלטים מחָרבות הבתים קדמו אנשי המלחמה בחרבות שלופות ופגרי ההרוגים נערמו תלים תלים, עד כי חסמו את הדרך בעד המנצחים. השונאים לא עצרו כח להתנער מהמכה הזאת. כשהתלקטו בהמון עוד הפעם, ראו את תלי החללים הגדולים בכפר ולא קמה בהם עוד רוח, והם נפוצו לכל עבר. כמעט ערב הורדוס את לבו בגאות נצחונו למהר ולעלות על ירושלים ולהבקיענה אליו, לולא עצרוהו גשמים חזקים. הדבר הזה לא נתן להורדוס לארות את כל פרי נצחונו ולהשלים את תבוסת אנטיגנוס, אשר כבר אמר בלבו לעזוב את העיר.