מלחמת היהודים · פרק א׳, ק״ט

ד. בימים ההם התגורר אנטוניוס באתונא. וֶנטידיוס שלח את סילון והורדוס להלחם בפרתים ובראשונה צוה עליהם להכין סדרים בארץ יהודה. הורדוס שלח ברצון את סילון מעליו ויצא להלחם בשוכני המערות. המערות האלה נמצאו בצלעות הרים תלולים ומכל עבר לא יכול הצבא לגשת אליהן, כי רק משעולים צרים ונפתלים הוליכו אל פי המערות, והסלע אשר מעבר פני המערות מלמעלה ירד אל תהום עמֻקה והיה זקוף על פי התהום. זמן רב לא ידע המלך לשית עצות בנפשו, כי נבצר ממנו להגיע עד המקום ההוא. ואחרי־כן מצא תחבולה מחֻכָּמה ומסֻכָּנה יחדו. הוא צוה לשלשל את בחורי צבאו בארונות (התלויים בחבלים) ולהציגם על פי המערות. והם שחטו את יושבי המערות עם טפם והשליכו אש על האנשים אשר אמרו לעמוד על נפשם. והורדוס רצה להציל אנשים אחדים ממות וצוה עליהם ביד שלוחיו לצאת אליו. אבל איש מיושבי המערות לא נעתר לדבריו ולא הסגיר את נפשו בידי הורדוס, ואלה אשר נתפשו בעל־כרחם בחרו במות מחיי שבי. גם נמצא שם זקן אחד, אשר אטם אזניו מצעקות אשתו ושבעת בניו, בחלותם את פניו לתת להם כי יצאו בברית שלום, והמית את כֻּלם, וכן עשה את הדבר: הוא צוה עליהם לצאת אחד אחד ועמד על פי המערה והמית כפעם בפעם את הבן היוצא משם. הורדוס ראה את הדבר, מרחוק ורחמיו נכמרו אליהם מאד, הוא פרש את יד ימינו מול הזקן והשביע אותו לחמול על נפשות בניו. אבל הזקן לא שעה אל דבריו, רק חרף וגדף את הורדוס, כי הוא בן חשכים, והמית את אשתו על הבנים, ואחרי־כן השליך את החללים אל התהום וקפץ בעצמו שמה.