קדמוניות היהודים · פרק א׳, מ״ד

והנה בתחלה אהבה שרה את ישמעאל בן הגר שפחתה ותחשבהו כבנה, אך כאשר ילדה את יצחק, מאנה כי יגדל ישמעאל עם בנה יחד, מדאגה בדבר פן ימרה ישמעאל את חיי יצחק אחרי מות אברהם אם יירש פי שנים בהיותו הבכור, ותאמר לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא אבה כי יירש בן האמה עם בני עם יצחק, וירע הדבר מאד בעיני אברהם וימאן לגרש ילד קטן ואשה עניה מביתו על לא חמס עשו, אך באמור אליו ה׳ אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, אז השכים בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר, ואת הילד אשר אין בו כח ללכת בדרך רחוקה שם על שכמה, וישלחה ללכת באשר תתהלך. ותלך ותתע במדבר עד תם הלחם מצלחתה, ותצר לה מאד, ובכלות גם המים מן החמת ולשון בנה בצמא נָשָׁתָּה וכל עוד נפשו בו, השליכה אותו תחת אחד עצי הברושים (טאננענבוים), ותלך ותשב מרחוק לבל תראה במות הילד, ותשא את קולה ותבך, אז נראה אליה מלאך אלהים וַיַרְאֶהָ באר מים בקרבת המקום ההוא, ויצו אותה לשאת את בנה ולהחזיק בו, כי בשלומו וטובו גם לה שלום ורב טוב, הדברים האלה החיו את רוחה, ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את בנה, גם רעים טובי לב מצאה במדבר ההוא, והם נהלו אותה ואת הילד בלחם.