ומי האיש אשר שמע על דבר המון גדול כזה בקרבנו, או אפילו על דבר שנים־שלשה אנשים מאחינו אשר בעטו בחוקינו מפחד המות, ולא רק מיראת המיתה הקלה על שדה המלחמה, כי־אם גם מאימת מות היסורים המכלה את הבשר, והן הוא אשר נחשב למיתה החמורה מכל? ואני חושב כי לא משנאתם ליהודים הנכנעים הקריבו רבים ממנצחינו את כלי המשחית אליהם, רק למען יבחנו בעיניהם את המראה הנפלא הזה, שיש אנשים המאמינים כי רק דבר אחד רע להם, אם ילחצו אותם השונאים לעבור על חוקיהם או להוציא מן הפה לבד דבר נגד התורה. ואמנם אין לתמוה על הדבר, שאנחנו מחרפים את נפשנו למות על חוקינו, כאשר לא יעשו כן כל הגויים, כי גם את דרכי חיינו הקלות בעינינו מאד לא יוכלו יתר העמים לשמור על נקלה, לא ליהָנות מיגיע כפיהם ולא להזהר במזונותיהם, ולא להמנע מלכת אחרי יצרם ואחרי תאות לבם בעת אכלם ובעת שתותם, בעת עלותם על יצועם ובעת הראותם את תפארתם, וגם לא לקים את כל חוקי המנוחה מבלי לעבור עליהם. אולם אחינו לא הסיחו את דעתם מן המצוות ומחוקי החיים גם בעת צאתם בחרב על אויביהם לגרשם מהר מעל גבולם. ויען אשר הסכַּנו לשמוע באהבה לכל דברי תורתנו, על כן מצאה ידנו להפליא גבורה ולעשות חיל (בקרב).
קדמות היהודים · פרק ב׳, ל״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך קדמות היהודים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
