קדמות היהודים · פרק ב׳, י״ג

אולי טוב להשאיר את יתר הדברים הכתובים בשטנה מבלי להשיב עליהם, כי בהם למד אפיון חובה על עצמו ועל יתר המצרים. הוא שם עלינו חטאת, כי אנחנו שוחטים את בהמות הבית ואיננו אוכלים בשר החזיר ולעג לנו על אשר אנחנו מלים את בשר הערלה. והנה בשחיטת בהמות הבית משפט אחד לנו ולכל בני־האדם, ואפיון התגלה, כי הוא איש מצרי מלדה בדברו רעה על זובחי הבהמות, כי אלו היה יוני או מקדוני לא כעס עלינו לדבר הזה, כי גם הם נודרים להקריב לאלהיהם מאות זבחים‏ ועושים משתה על בשר זבח הקדש. ובגלל הדבר הזה לא שמם עוד העולם מבהמת המרעה, כאשר דבר אפיון בפחד, ואלו הלכו כל הגויים בדרכי המצרים, כי אז נשאר העולם שומם מאדם ומלאו כל חיות טרף, אשר המצרים קוראים להן בשם אלהים ושוקדים עליהן לגדלן. ואלו שאל איש את אפיון, את מי הוא חושב לחכמים וליראי אלהים מן המצרים כלם, הן הסכים לדבר, כי אלה הם הכהנים. כי הוא אומר אשר המלכים הפקידו אותם מימי קדם על שני דברים: על עבודת האלים ועל למודי החכמה. והנה הכהנים האלה כלם מלים את בשרם ואינם אוכלים בשר חזיר (וגם מיתר המצרים אין איש מקריב חזיר לאלהיו)‏. והאם לא היה אפיון איש עִוֵר בשכלו, כאשר מלאו לבו לפסול אותנו במומי המצרים, ובאמת למד חובה עליהם, אשר נקל היה להם להחזיק במנהגים מדבר סרה עליהם, כי עוד לִמְדו את יתר העמים למול את בשר הערלה, כאשר ספר עליהם הרודוטוס? על כן חושב אני, כי בצדק נשא אפיון את עונו כמשפט לכל איש אשר קלל את חוקי אבותיו, כי מל את בשרו על אפו ועל חמתו, כי מכה טריה קמה בערלתו. אך המילה לא הועילה לו, כי עלה רקב בבשרו והוא מת במכאובים נוראים. והנה על כל איש ישר לב מוטל לקים את כל חוקי יראת האלהים הנוהגים בעמו בכל תקף, אולם אין עליו להשליך שקוצים על חוקי עמים זרים. אולם אפיון נטש את חוקי עמו ובדה שקרים על חוקינו. זה היה קץ חיי אפיון. ובזה כלו דברי על אודות האיש הזה.