קדמות היהודים · פרק ב׳, א׳

אפרודיטוס היקר באדם! הנה בספר הראשון הראיתי את קדמות עמנו והבאתי ראיות על ישר דבָרי מספרי הכנענים, הכשדים והמצרים וגם רבים מסופרי היונים העידותי עליהם וסתרתי את דברי מנתוס וחירמון וחבריהם. ועתה אחל לבטל את טענות יתר הסופרים אשר כתבו עלינו דברי תוכחה, והנה איני יודע, אם כדאי הדבר לענות את אפיון המבאר‏ כעזות מצחו, כי רבות מטענותיו דומות לדברי יתר הסופרים ועוד נמצאו לו נוספות בחסרון־טעם, ורב דבריו הם הבל הבלים, ואם יאות לנו לגלות את האמת - הם נבערים מכל חכמה, ונאים לאיש הזה שסורו היה רע, וכל ימיו היה מנצח על ההמון ההולך בחשך; אולם יען אשר אנשים רבים שטָח לבם מהבין, נלכדים על נקלה בדברים כמו אלה הנוחים להם מדברים כתובים בכבד ראש, והם ששים לשמוע דברי חרפות וגדופים ואינם אוהבים לשמוע תהלות ותשבחות (על חבריהם), על כן אמרתי בלבי, כי לא יאות לי לעבור על האיש הזה (אפיון) מבלי לבקר את דבריו, כי רואה אני שגם זאת היא דרך רב בני האדם - לשמח מאד בהגלות כל חרפות האיש אשר החל לגדף את רעהו. ואמנם לא קל הוא לקרוא את דברי האיש הזה (אפיון) ולרדת לסוף דעתו, אולם קרוב להציל מכל המהומה הרבה (השולטת בכתביו) ומכל תערובת השקרים שלשה דברים: האחד, כי בדבר יציאת מצרים, כִּוֵן לדעת הסופרים המבוקרים למעלה, השני, כי כתב שטנה על היהודים היושבים באלכסנדריה, והשלישי, כי עוד ערב בה שטנה שנית על טהרת בית מקדשנו ועל יתר חוקינו.