קדמות היהודים · פרק א׳, ג׳

והן לאוולת תחשב לנו גאוות היוונים בהתאמרם, כי הם לבדם יודעים מעשי קדומים, ומסרו לנו מהם כל ישר דברי אמת, כי מי לא ילמד על נקלה מדברי סופריהם שלא כתבו מעולם את הדברים אשר ידעו לאשורם, רק כל אחד כתב על המעשים אשר דימה בנפשו. על כן הם מרבים להכחיש את דברי עצמם בספריהם, ואין הם יראים לספר דבר והפכו. למוזר יהיה לי ללמד את האנשים הבקיאים ממני בדבר הזה - כמה פעמים חלק הלניקוס על אבּוסילאוס בייחוסי משפחות, וכמה הירבה אקוסילאוס לתקן את דברי הסיודוס, ובאיזה דרך הראה אפורוס לדעת, כי שיקר הלניקוס ברוב דבריו, וטימיאוס פרסם אז שקרי אפורוס, ואת טימיאוס הכזיבו הסופרים הבאים אחריו, ואת הרודוטוס שמו הכל (כל האחרונים) לדובר שקרים. והנה בדבר מעשי הסקולים‏ לא רצה טימיאוס להודות לדברי אנטיוכיס ופיליסטס וקליס חבריהם, ובדברי ימי אתיקי לא השתוו יחד סופרי האתידות‏, ובדברי ימי ארגוס לא שמעו כותבי מעשי ארגוס איש לדברי רעהו. ולמה עוד להאריך על כותבי דברי ימי הערים והציבורים הקטנים מאלה? הן גם בספורי מלחמת הפרסים וכל פרטיה, הסופרים אנשי השם מכחישים האחד את משנהו. גם רבים חשבו עוון לתוקידידס, כי הרבה לדבר שקרים, אף כי נראה שדקדק מאד בכתבו את דברי ימי זמנו.