ערוך השולחן - אורח חיים · סימן תקצ״ה

אדם שאינו יכול לא לתקוע בעצמו, ולא לברך הברכות בעצמו, וישנו לפניו שני מקומות: שבאחד תוקעים ולא מברכים, שאין שם מי שיודע לברך ברכות אלו דמלכיות, זכרונות, שופרות; ובמקום אחד יש שמברכים הברכות, ואין שם שופר או שאין שם מי שיודע ליתקע - פשיטא שהולך למקום שתוקעין, ולא למקום שמברכין. דתקיעות הוי דאורייתא, והברכות הם דרבנן.

ולא עוד, אלא אם אפילו התקיעות הם בספק, והברכות הם בוודאי - ילך למקום התקיעות, דספק דאורייתא חמור מוודאי דרבנן. ודבר פשוט הוא, שאם יכול לילך למקום שמתפללים, וישאר עוד שהות ביום לילך למקום השופר - דמחוייב לילך מקודם למקום התפלה, אף שהיא דרבנן, משום דאחר כך לא יהיה ביכולת היחיד להתפלל בעדו, מה שאין כן בתקיעות, כמו שכתבתי בסימן הקודם. וכבר נתבאר בסימן תקפו דאין שופר דוחה שבות. ורק על ידי אינו יהודי, דהוה שבות דשבות במקום מצוה - מותר (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב).