ערוך השולחן - אורח חיים · סימן תי״ב

מי שטעה בדין, שהיה סבור שיכול לערב על חצי יום לרוח זה וחצי יום לרוח האחר, והניח שני עירובין אחד לצפון על חצי יום הראשון, ואחד לדרום על חצי יום השני, או שאמר לשנים (ערבו) [עירבו] עלי, ואחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום, וכל אחד הניח עירובו לסוף אלפים - הרי זה לא יזוז ממקומו, מפני שאין ידוע איזה עירוב קנה לו. כלומר דזהו ודאי דהוא עצמו כשיתגלה לו שטעה, יאמר דאם כן אין כונתי רק שאחד מהם יקנה ולא השני. אבל זה עצמו אינו ידוע לא לו ולא לנו מי הוא שיקנה ומי שלא יקנה, לפיכך בהכרח שלא יזוז ממקומו, ואין לו אלא ד' אמות, שזה נותנים בהכרח לכל איש.

ואם שני עירובין שהניח או שני שלוחיו שהניחו לא היו בסוף התחום - הולך מה שאפשר לו מכח שני העירובין. כיצד, אם כל עירוב הוא בסוף אלף מביתו - יש לו אלף אמה מביתו לכל אחד מהעירובים. ואם עירוב אחד למזרח לסוף אלף, והשני למערב לסוף ת"ק - הולך למערב אלף מכח מה שהניח לו העירוב שבמזרח, ולמזרח הולך אלף ות"ק אמה מכח מה שהניח לו העירוב שבמערב, וכן כל כיוצא בזה. אבל לא אמרינן ששני העירובים בטילים, ואין לו אלא ד' אמות.